שרה היקרה,

עברו כמה שבועות עד שהצלחתי לעכל את הסיפורים שלך במידה שאוכל כעת לנסות לנסח כמה מהמחשבות שלי.

הדימוי שלך והאופן שבו סיפרת (וכמובן גם כל התיאורים הקשים) לא עוזבים אותי. הם כבשו אותי לגמרי וריתקו אותי.

התגובה הראשונה שלי הייתה לקפוץ ולברוח, אבל לא יכולתי לעשות זאת — לא יכולתי לברוח מן המציאות. אבל איך אתמודד עם המציאות הזו?

רבים מבני גילי מנסים להדחיק כל מחשבה על ההיסטוריה שלנו, ואומרים: „זה לא היה באשמתי” או „אני לא השתתפתי בזה” — עזבו אותי עם הנאציונל־סוציאליזם המטופש הזה.

ברור שאנחנו דור חדש, אבל ההיסטוריה שלנו עדיין איתנו. אי אפשר להכחיש אותה; בשום אופן אסור לשכוח אותה. אנחנו נושאים אחריות לוודא שזה לעולם לא יקרה שוב, בשום מקום בעולם. נדמה לי שזה מה שהתכוונת כשאמרת: „אתם התקווה שלנו”.

בעצם, זה המשפט שהרשים אותי יותר מכול, כי הוא הפתיע אותי.

במהלך ההרצאה הרגשתי ממש רע, כי התביישתי. אחרי הכול, יש לי סבא וסבתא שהעבר שלהם במלחמת העולם השנייה תמיד הוכחש והוסתר. ואז בא המשפט שלך — כמעט משפט גואל — שהיה בו כל כך הרבה כוח, רצון ואחריות.

אני רוצה להבטיח לך שאעשה כל שביכולתי כדי לא לאכזב את התקוות שלך.

אבל יש בי עוד משהו שקשה לי לנסח — השאלה: מה הרגשתי כששמעתי אותך?

לא רציתי להרגיש רחמים, כי רחמים משתק. לא רציתי לשנוא את אלה שעשו לך את זה — באופן ישיר או בעקיפין, בכך שהסבו את המבט — כי שנאה לא מביאה אנשים לשום מקום, היא רק חוסמת. לא רציתי להרגיש גאווה, כי אולי אני (או הדור שלי) התקווה שלך…

אני מעריצה אותך על העוצמה, האומץ, ההתמדה והרצון לחיות — ובו בזמן את מגלמת גם את ההפך: חולשה, פגיעוּת, פחד ושבריריות.

למען האמת, אני שמחה שפגשתי אותך; שמחה שלא אוכל למחוק מזיכרוני את הדימוי העז שהשארת בי.

בסוף יש לי סיפור קטן בשבילך, שקרה לי היום, כשיצאתי לטיול עם הכלב שלי ביער והייתי שקועה במחשבות. הכלב גילה בַּשיח חיה קטנה, מורעבת וביישנית — משהו שחור־שעיר, שבתקווה יהפוך יום אחד לחתול זכר בוגר.

אף ששני סוגי החיות האלה בדרך כלל שונאים זה את זה — כי הן „מדברות” שתי שפות שונות — הכלב שלי אימץ מיד את היצור העדין הזה, שומר על כל צעד שלו, ואוהב אותו כמו בן.

זה נותן תקווה, שרה — התקווה שדבר כזה יכול להתקיים בעולם.

כמובן שלקחתי את החתלתול הביתה ואנסה לגדל אותו באהבה, אבל הוא כל כך חלש, שסביר שאישן מעט מאוד הלילה — מפחד שהוא ימות.

אני מאחלת לך את כל הטוב שניתן לדמיין, ותמיכה חזקה שלא תיתן לך להישבר תחת הסיפורים והחוויות שלך.

שלך, גֶשָה

(הדפסה חוזרת נעשתה ברשות המחברת/המחבר)

האנרגיות הקבורות שם בקברי האחים מבעבעות מתחת לאדמה. צבעי הסתיו הסוערים, בעוצמה של חיים תוססים, נדמים כאילו הם רוקדים את ריקוד החיים — לא נלחמים במלאך המוות, זה שכל כך פחדנו מביקוריו.

כשהתקרבנו לשדות „השלווה”, הרגשנו כאילו באנו למפגש חברים. ראיתי את זרם האנשים ממהר אל קיר האבן הדומם, שעליו נחרתו שפות שונות שאמרו דברים שמילים לא יכלו לתאר. הסתכלתי בשדות שבהם נזרעו עולמות שלמים — עולמות של אהבה, תקוות לחיים מאושרים, שחלמו אנשים נפלאים. הרגשתי כאילו נשמותיהם מרחפות מעל ובאו איתנו למפגש.

כמו כולם, ציפיתי לראות שם את האורחים שפחדו כל כך לפגוש את רוחותיהם הנודדות מעל קברי האחים. תערובת הצבעים הייתה כמו להבה של צעקה רמה. בין הקולות: הבס, הפיקולו, קולות רעננים של ילדים, סופראנו של אמהות. גברים, נשים וילדים שהביטו למלאך המוות בעיניים ולא הצליחו לגבור עליו.

מה מביאות הרוחות האלה למפגש? ביקורת — שלא עזרנו להם מספיק לשרוד?

אלה היו דקות קשות מאוד. בקושי הצלחנו להציל את עצמנו. אולי זה נשמע נדוש, אבל שם זה לא היה נדוש בכלל. אי אפשר למות במקום אחר. כל אחד נאבק באנרגיה האישית שלו.

רק למעטים מאיתנו היו „אנרגיות עליונות”, כמו לאמא שלי, יהי זכרה ברוך. היא אספה מזון מכל מי שהסכים לוותר על כף אחת מהמזון שלו, ונתנה אותו לנזקקים ביותר. הדבר החשוב ביותר היה שהיא האכילה את הגוססים והעבירה את האנרגיה שלה למי שהצליחה להציל. היא כמעט שילמה על כך בחייה.

אני זוכרת את עיני הגוססים. הייתה בהן תקווה, והשאלה המתמדת: „האם נצליח לשרוד עוד יום?” יש זיכרון שחוזר אליי שוב ושוב: איש מהצריף שלנו עמד ליד מיטתו ודיבר עם שכנו. כשנשקפתי אל עיניו ראיתי שם מוות. ואכן, למחרת הוא נפטר.

אנחנו, הילדים, שיחקנו משחק: כל יום הימרנו „מי ימות מחר, מי מחרתיים” וכך הלאה. זיהינו את „המלאך” — המפחיד. האמת היא שבכל מפגש כזה, כל הרוחות האלה נוכחות איתנו — אלה שנשארו מאחור. אנחנו זוכרים אותם — הם עומדים ממש מולנו.

אנחנו אלה שנושאים את הזיכרונות האיומים האלה ולא מצליחים להתנתק מן המראות. נועדנו לשאת את המשא הכבד של הזיכרונות בחלומות שלנו, בזמנים של שמחה ושל עצב.

אחים יקרים שלי, הם לא שילמו בחייהם לשווא. רוחותיהם הנודדות מגיעות אלינו כאן, אל הארץ שלא הצליחו להיכנס בשעריה. אנחנו זוכרים ומתגעגעים לנצח. גורלנו הוא להילחם במלחמות היהודים שלא פסקו מעולם. קבריהם הם עדות חיה למה שאנושות יכלה — והעזה — להרוס.

האם אני יכולה לא לפחד מן ההרס שבני אדם מסוגלים לגרום זה לזה?

שרה עצמון (גוטדינר)

עם ישראל חי תמיד בזכות ניסים — מימי קדם ועד היום.

אחד הניסים האלה הוא שאני עומדת כאן היום וחוגגת את יום הולדתה ה־60 של מדינת ישראל ואת 63 השנים לשחרורי ממחנות המוות.

מי יכול היה לדמיין את משמעות „תכנית ההשמדה” — להעלים 11 מיליון יהודים מעל פני האדמה? „המזל הגדול” שלנו היה ש„רק” שישה מיליון מבני עמנו נעלמו בתאי הגזים.

שלוש שנים אחרי אותה מלחמה נוראה הוקמה מדינת ישראל על ידי 600,000 יהודים בלבד, ולמזלי הייתי ביניהם. שוב נשפך דם יהודי כמים, אבל הפעם בחורינו נלחמו בגאווה ובאומץ כשנשק בידיהם. שוב קרה נס: עם שאיבד שליש מבניו, ושבמשך אלפיים שנה נחשב „קורבן נצחי”, ניצח במלחמה מול שבע מדינות עם צבאות סדירים ומאורגנים. אנחנו, המעטים — לוחמים לא מאורגנים — ניצחנו. החוויה העמוקה הזו ממלאת את ליבי תודה.

אני זוכרת שאז, עם כל האופטימיות שלי, רק קיוויתי להישאר בחיים, אבל עמוק בלב פחדתי שלא אשרוד. גם בחלומותיי החיוביים ביותר לא יכולתי לדמיין מה באמת אשיג ומה יקרה לי עם השנים.

בימים הנוראים ההם היינו חייבים לאטום את המחשבה והלב, אחרת לא היינו מצליחים לחיות עוד יום. לקח לנו שנים לשבור את האטימה הזאת ולעכל לגמרי את הזוועות ואת הנס שבא אחריהן.

אני, שרה (הדוויג) גוטדינר, ששרדה את ברגן־בלזן, מוצפת כבוד ואהבה שאתם מעניקים לי כאן היום. איני מצליחה לתפוס זאת. אני רוצה להודות לכם, קהל יקר, מעומק ליבי, על שהבאתם אותי לכאן ועל שבאתם לחלוק איתי את זיכרונותיי — כילדה קטנה שהייתה בגיהינום — ועל שנתתם לי תחושה שרוב העם הגרמני השתנה, ושיש אלוהים בשמים (לא משנה באיזה שם מכנים אותו).

אני רוצה לשתף אתכם בכמה תשובות שנתתי לצעירים בגרמניה וברחבי העולם. הם שאלו: „איזה אנשים היו כאן שעשו לך את כל הדברים הנוראים האלה? איך זה בכלל יכול היה לקרות?”

עניתי והסברתי: „אלה אותם אנשים שאתם מכירים היום, אבל ההבדל הוא שבבסיס החינוך וההטמעה שלהם עמדה שנאה אין־סופית.” השנאה הזו טשטשה את השכל הישר ואת ההבנה שלהם. הם לא יכלו ולא רצו לראות כיצד כבוד האדם נרמס עד עפר. לצעירים כיום קשה מאוד להבין את כל המצב.

האם רק אנשים שסובלים מתפללים לאלוהיהם? האם רק הסבל האישי שלנו מקרב אדם לאלוהיו ולזולתו? האם סבל מביא אותנו להבנה קרובה יותר של סבלו של האחר?

האם אדם בלי אמונה כלשהי ובלי תקווה בכבוד האדם מסוגל להנהיג אחרים ולהביט להם בעיניים? האם הוא יכול להנהיג ובו בזמן להביט עליהם מלמעלה ולבדוק את „הגזע” שלהם — שחור, לבן, צהוב או יהודי?

בבית לימדו אותי להתפלל בגיל רך מאוד, עוד לפני שהבנתי את משמעות המילים. תמיד הרגשתי שזה משחרר אותי; אפילו היו לי תפילות משלי. חרדה תמיד גרמה לי לחפש פתרונות משלי. הייתי חייבת להאמין שאחרי מה שקרה שם חייבים לבוא זמנים טובים יותר. חשבתי שהתפילות שלי ישנו הכול לטובה, ולכן לא הפסקתי להתפלל ולקוות.

התפללתי גם כשנראה שלא נותרה תקווה, ורציתי כל כך לחיות. אני חושבת שהתפילות והרצון העצום לחיות נתנו לי כוח ותקווה לחיות עוד רגע, עוד יום. כל הזמן קיוויתי ואמרתי לעצמי: לא ייתכן שיהרגו אותנו בלי שמישהו יבוא להציל אותנו.

כך קרה שבכל מלחמה בשנים האחרונות, הסירנות, הפחד והחרדה עצרו לי את הנשימה. הדמיון ברח לי, ובראשי ראיתי הרבה אור ומתוכו דמויות שבאות להציל אותנו.

אחד הזיכרונות החזקים שלי הוא איך הבריונים באו וגילחו את זקנו של אבי; הוא התבייש להביט בנו. הייתי עצובה מאוד וחשבתי שאבי יחייך שוב כשזקנו יצמח. אני גם זוכרת כמה פחדתי ללכת לבית הספר כשהילדים הלא־יהודים היכו אותנו וקראו: „יהודים מסריחים, לכו מפה, לכו לפלשתינה”.

כשעיר דֶבְּרֶצֶן הופצצה והגטו היהודי לא — שוב האשימו אותנו רק כי היינו יהודים.

בישראל היום מציינים את יום השואה. כל העיניים בוכות וכולנו זוכרים. אנחנו בוכים על ההורים, האחים, האחיות, הסבים והסבתות ועל כל הילדים שלא נולדו להורים שנרצחו.

לפני חצי שנה השתתפתי בחנוכת מוזיאון חדש בברגן־בלזן, שבו הייתי כלואה. קיבלתי את הכבוד לברך בעברית.

ברשותכם אקרא כעת חלק מן הדברים…

לפתיחת המוזיאון החדש בברגן־בלזן אני מביאה ברכות ממדינת ישראל.

מדינת ישראל צמחה למרות ערימות האפר שנערמו כאן מגופות נשרפות. כן, לא רק יהודים נשרפו כאן, אבל העם היהודי סומן להשמדה בכל דרך. ייתכן שזה מה שמעניק למדינת ישראל ערך ותוקף נוספים לפרוח כפי שהיא פורחת כיום.

הדבר העצוב הוא שמה שקרה כאן קרה בערש תרבות העולם. רוב מדינות אירופה השתתפו בהשמדת היהודים בכל כוחן, רק משום שהיו יהודים, והעולם עמד מרחוק ולא עשה דבר. מאז למד העם היהודי שהוא חייב להגן על עצמו, ואכן אנו מגינים על עצמנו — כי רוצחים צמאי דם רק מחליפים פנים כאשר מדובר במדינת ישראל או בעם היהודי.

אני רוצה לברך את יוזמי ומקימי המוזיאון, ובמיוחד את שר החינוך, מר ברנד בוזמן, את מנהל הקרן, מר וילפריד ויידמן, ואת כל האנשים שעסקו בעבודה הקדושה של הנצחה במקום הזה לאורך השנים.

אנחנו, שהיינו כאן בזמן אמת, איבדנו חלקים מגופנו ומנשמתנו. בכל פעם שאני מגיעה, אני מחפשת את שמחת הילדות שלי שאבדה כאן. בדמיוני אני שומעת את התפילות ואת נשמות האנשים המסכנים שלא הצליחו להחזיק מעמד, מרחפות עדיין במרחב הזה. כשאני שומעת את תפילות השלדים הלבנים והערומים הצועקים בפיות פעורים, אני שוב אותה ילדה קטנה שמביטה בפחד, מקווה שאולי יחזרו לחיים — אבל זה לא קורה.

בלילה, בדיוק כפי ששמעתי את שכנַי הבוכים לאחר שראו את יקיריהם מובלים אל המזבח, הפחדים שלי מתגברים: שנמות כולנו כאן ועכשיו. אבל שרדנו, ואולי אנחנו כאן כדי לספר לדור הזה, שיעביר לדורות הבאים, שהקורבנות הללו — במותם — ציוו לנו חיים וזעקו את זעקת העם היהודי.

אני, שרה עצמון מישראל, ילידת הונגריה, בגיל אחת־עשרה נכלאתי כאן בברגן־בלזן כחצי שנה עם עוד שנים־עשר בני משפחה. היום, בעלי אורי, שנולד בישראל, ואני — הבאנו לעולם שישה ילדים ויש לנו עשרים ושניים נכדים, ברוך השם. קרוב לעשרים שנה אני מציירת, מפסלת, מציגה ומרצה על זיכרונותיי בפני אלפי צעירים בישראל וברחבי העולם. אני מנסה לתאר את מסלול האבדון שעברתי כאן עם בני משפחתי. תודה לאל שזה לא הצליח.

כן, המשיח הגיע למשפחת גוטדינר פעמיים. הנס הראשון היה מתוך רעידת האדמה והלבה הרותחת ששרפו ומוטטו קהילות שלמות. משפחות שלמות נעלמו בלי להשאיר זיכרון או פליט. ואנחנו — משפחת גוטדינר — למרות דרכי המוות והייסורים, חווינו „נס”. למרות שישים בני משפחה שנרצחו ונשרפו בדרכים שונות, כמעט שבט שלם שרד. מתוך שישה־עשר אחים ואחיות — שלושה־עשר שרדו, אף שרק שמונה חיים עדיין היום. כולם חיים בישראל מלבד אח אחד ובניו. מספר הצאצאים הוכפל פי שנים־עשר.

לפני כארבעה חודשים התכנסנו, הניצולים, עם ילדינו, נכדינו ונינינו לציון שישים ושתיים שנים להגעתנו לארץ ישראל, שהתרחשה תשעים יום אחרי השחרור ממחנות המוות. ארץ ההבטחה שלנו עדיין לא נקראה „מדינת ישראל”. במפגש השתתפו מאה וחמישים בני משפחת גוטדינר מתוך מאתיים שנולדו אחרי הרדיפות. לכן, כאשר ההיסטוריה קובעת שנרצחו שישה מיליון יהודים, צריך להבין שהיום הם היו יותר משישים מיליון. תארו לעצמכם כמה ידיים ורגליים שרופות צריך „לספור” כדי להגיע לשישים מיליון.

כילדה בת שתים־עשרה שהגיעה לישראל הייתי נרגשת ושמחה עד כדי כך שרציתי לרוץ ולצעוק שאני חיה ושאני נערה יהודייה חופשייה. מיד למדנו עברית ואיך להגן על עצמנו במקלות בקרב פנים אל פנים. לא הצלחנו „לכבוש” את ספסלי המכללה והאוניברסיטה, כי היינו עסוקים בגאולת הארץ החדשה־ישנה ובהשבת נשמת החיים שכמעט אבדה.

לימודי מולדת למדנו בארץ החדשה־ישנה שלא ניתנה לנו על מגש של כסף. שיעורי תנ״ך ניתנו במהלך קרבות ובין מלחמות או בתקופות שקטות יותר. בנינו, חרשנו, זרענו, ילדנו ילדים וניסינו ללמד אותם ערכי חיים של כבוד הדדי.

רבים מאחיי שעדיין מסוגלים לכך עוסקים בהנצחה לאורך כל השנה: מבקרים בקמפוסים, בבתי ספר, בבסיסי צבא ועוד. חובת ההסברה היא קדושה. עלינו להסביר לנוער של היום שהם האחרונים שיפגשו ניצולים חיים, שהם התקווה שלנו לכך שהמסר יעבור לדורות הבאים — מפני שהם אלה שפגשו ניצולים. אנחנו העדות החיה שנותרה. זכרו את הזוועות שביצעו בני אדם מתוך שנאה תהומית במחשבתם ובנפשם — זוועות שבוצעו כלפי אנשים שנראו בדיוק כמוהם, מתוך שנאה וקנאה שהוזנו בהם מילדות וששטפו את מוחם לאורך השנים. לא, אנחנו לא שונאים ולא מלמדים את ילדינו לשנוא. ראינו ולמדנו לאן שנאה מובילה.

לפי הלוח העברי, לפני כחודש החלה השנה החדשה. אני רוצה לברך את הקהל הקדוש הזה בשנה של שלום, בריאות ויצירה.

שלום, ונתראה בקרוב בישראל.

הדיוויזיה ה־30 של חיל הרגלים זה עתה שחררה את בראונשווייג, והיעד הבא שלנו היה מגדבורג שעל הגדה המערבית של נהר האלבה. באותה עת לא ידענו שהאלבה סומן כ„גבול פוליטי” בין צבאות בעלות הברית והצבא הרוסי.

בין בראונשווייג למגדבורג נמצאת העיר הילרסלבן, שבה היה בסיס אווירי גדול של הלופטוואפה, עם מבני מגורים רבים בני שתי קומות לאנשי הצבא הגרמני הנאצי, שפונו זה עתה על ידי הדיוויזיה ה־30 במהלך כיבוש הילרסלבן.

בשלב זה הוקם כוח משימה קטן, בהובלת גדוד הטנקים 743, עם אנשי חיל רגלים מהרג׳ימנט ה־119 שהורכבו על הטנקים. כשהתקדמנו לעבר מגדבורג נכנסנו לעיירה פארסלבן, כ־10 ק״מ צפונית למגדבורג, במשימה לנקות את המקום מחיילים גרמנים שעלולים לארוב לנו ולהציב מארב.

רק לאחרונה למדתי שמר ג׳ורג׳ סי. גרוס ומר קרול וולש היו שני מפקדי הטנקים שהיו מעורבים בכוח המשימה הזה שמצא ושחרר את הרכבת.

עם כניסתנו לכפר וכיבושו לא נמצאו חיילים גרמנים. אולם אנשי הסיור המובילים גילו רכבת משא ארוכה על המסילה, שנשמרה בידי כמה שומרים נאצים. הקטר עמד מוכן עם לחץ קיטור מלא והמתין לפקודות לאן לנסוע. השומרים וצוות הרכבת נמלטו ברגע שהבינו שהם בנחיתות מספרית, אף שנלכדו זמן קצר לאחר מכן.

בעוד הרכבת עומדת ללא תנועה והצוות ממתין להוראות ומנסה להחליט לאן להמשיך, רבים מהנוסעים בכמה מקרונות הנוסעים ירדו ונחו על הקרקע ליד הרכבת.

הרכבת הזו, שבה היו כ־2,500 יהודים, יצאה כמה ימים קודם לכן ממחנה המוות ברגן־בלזן. גברים, נשים וילדים הועמסו על כמה קרונות רכבת זמינים — חלקם קרונות נוסעים וחלקם קרונות משא — אך ברובם קרונות משא ישנים המכונים „40 ו־8” (מונח ממלחמת העולם הראשונה), כלומר קרונות שנועדו ל־40 גברים או 8 סוסים.

הם נדחסו לכל מקום אפשרי. בקרונות המשא נדחסו כ־60–70 קורבנות שואה יהודים, רובם בעמידה בלבד, צפופים כמו סרדינים.

מדוע האנשים הללו לא הושמדו מוקדם יותר — לא למדנו. הנאצים ניסו להעביר אותם מברגן־בלזן כדי שהצבא המתקדם של בעלות הברית לא יראה את מצבם העלוב. הם הועברו מזרחה מן המחנה אל נהר האלבה, ושם נאמר להם שלא מומלץ להמשיך, בגלל התקדמות מהירה של הצבא הרוסי. הרכבת חזרה לאחור והמשיכה לפארסלבן, ושם נאמר להם שהם נוסעים אל תוך הצבא האמריקאי המתקדם. לכן הרכבת נעצרה בפארסלבן והמתינה להוראות לאן להמשיך. המהנדסים קיבלו פקודה להוביל את הרכבת אל הגשר על האלבה, ולפוצץ אותה — או פשוט להסיע אותה מעבר לקצה הגשר הפגוע — כך שכל הקרונות ייפלו לנהר ויהרגו או יטביעו את כל הנוסעים. המהנדסים החלו להסס, כי גם הם עצמם היו מוצאים את מותם. זה הרגע שבו התגלו — זמן קצר לאחר שהכוחות המובילים של גדוד הטנקים 743 הגיעו למקום.

היה סבור שהרכבת הייתה בתחילה בדרכה לאושוויץ או לבוכנוואלד כחלק מ„הפתרון הסופי”.

חלק מהאסירים ירדו מקרונות הנוסעים והסתובבו ליד הרכבת, ככל שיכלו, תחת עיני השומרים הנאצים. מי שהיו בקרונות המשא עדיין היו נעולים, אך זמן קצר לאחר מכן שוחררו.

אנשי גדוד הטנקים 743 והרג׳ימנט ה־119, שגילו את הרכבת, לא האמינו למה שהם רואים ולא הבינו במה הם עומדים לטפל. כשהחלו לדבר עם כמה מן הקורבנות — שחלקם ידעו מעט אנגלית — הם החלו להבין מה נחשף. לכל אחד היה סיפור מעט שונה, ולכן אי אפשר לדעת במדויק מה הסיפור „האמיתי”. אחרי יותר מ־60 שנה, כשהסיפורים הועברו דרך הורים, ייתכן שיש גם אי־דיוקים או הגזמות.

הם פתחו מיד את כל קרונות המשא ואפשרו לקורבנות העלובים להשתחרר ולרדת, ולחוות את טעמם הראשון של חופש. רבים היססו בתחילה כי השומרים הנאצים אמרו להם ש„אם וכאשר יהפכו לשבויים של האמריקאים — יוצאו מיד להורג”. הם לא ידעו למה לצפות מידי „האמריקאים הפראים”.

בהיותם דחוסים בקרונות המשא זמן לא ידוע, עם חלוקת מנות פעם ביום בלבד — מרק תפוחי אדמה דליל וקר — מפתיע שלא היו יותר מתים.

הם היו צפופים עד כדי כך שלא היה מקום לשבת או לשכב, ונאלצו לעמוד עד שהתמוטטו ונפלו לרצפה מרוב תשישות. לא היו שירותים — רק דלי אחד בפינת הקרון, שרבים לא יכלו להגיע אליו בזמן. התוצאה הייתה שרבים הטילו שתן ועשו את צורכיהם במקום, וזה נזל על רגליהם. איזה סרחון.

איזו השפלה שהאנשים האלה נאלצו לסבול.

אין צורך לומר: הצחנה מן הקרונות הייתה כמעט בלתי נסבלת, ורבים מאנשינו נאלצו להתרחק ולהקיא.

שמענו על היחס האכזרי שהנאצים העניקו ליהודים ולמתנגדים פוליטיים, אבל חשבנו שזה תעמולה ומוגזם מעט. ככל שהתקדמנו, התברר יותר ויותר שהברבריות הזו אכן אמת. סיפורי האכזריות הגרמנית אומתו מול עינינו. מצב האנשים הידרדר לרמה הנמוכה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

במהלך המלחמה באירופה הייתי סגן ראשון וקצין קישור בין מפקדת הדיוויזיה ה־30 למפקדת הרג׳ימנט ה־120. בתקופה זו הייתי בקשר הדוק עם סגן ראשון פלויד מיטשל (כיום מנוח), שהיה קצין הקישור מגדוד הטנקים 743. הפכנו לחברים קרובים מאוד במהלך המלחמה, החלפנו סיפורים ועזרנו זה לזה. דרך פלויד הייתה לי ההזדמנות לבקר באתר הסצנה הטרגית הזו בפארסלבן.

אחרי הגילוי הראשוני וכיבוש פארסלבן, גדוד הטנקים 743 היה חייב להמשיך למגדבורג. בשלב הזה האחריות לשמור על קבוצת האנשים העצובה הזו נפלה על גדוד משחיתי הטנקים 823.

הדבר הראשון היה להביא מזון, מים וסיוע רפואי. גדוד הרפואה 105 הוזמן להעריך את המצב ולטפל באופן מידי במי שהכי נזקקו לכך. מפקד גדוד משחיתי הטנקים 823, סא״ל דטמר, יצר קשר עם ראש העיר (הבורגומייסטר) של פארסלבן, והורה לו ללא היסוס להורות לתושבים לאסוף מזון, בגדים, סבון וציוד תברואתי כדי לסייע לקורבנות. בנוסף, הם נדרשו להציע מתקני מגורים זמינים, במיוחד לקשישים ולמשפחות עם ילדים.

התושבים הגרמנים גרמו לקורבנות להיות במצב שבו נמצאו, ולכן סברו שזה באחריותם לתקן ככל האפשר את מה שעוללו להם בחמש השנים האחרונות.

בתחילה הם התנגדו, אך לאחר איום בהוצאה להורג של ראש העיר, ואקדח שהוצמד לראשו, תושבי פארסלבן צייתו והחלו לבצע את המשימה שהוטלה עליהם.

בשלב זה ראש העיר החל לשתף פעולה, והורה לתושבים לקחת חלק מן היהודים לבתיהם ולהעניק להם מעט נחמה — והם עשו זאת בחוסר רצון. זה היה טעם ראשון של „בית” לרבים מהם אחרי חודשים או שנים של כליאה לא אנושית.

מאחר שחובותיי כקצין קישור היו מצומצמות בשלב זה, מוניתי לאחראי להשגת מספיק כלי רכב מחברת האפסנאות ומיחידות אחרות, כדי להעמיס עליהם את 2,500 הקורבנות ולהעביר אותם להילרסלבן, כ־10 ק״מ משם.

יש לציין שבמקרים רבים אי אפשר היה לנסוע ישירות מ„נקודה א׳” ל„נקודה ב׳”, גם אם המרחק היה רק 5–10 ק״מ. מאחר שגשרים בכבישים הראשיים הופצצו או פוצצו במכוון בידי הצבא הגרמני הנסוג, היה צורך לנווט בדרכים משניות וכפריות כדי למצוא נתיב מתאים — שלעיתים היה באורך 25–30 ק״מ.

מאחר שנהגתי בדרכים אלה בימים הקודמים, הכרתי יחסית את העקיפות, ולכן נבחרתי לתפקיד.

אחרי שהעמסנו את הקורבנות על משאיותינו וניווטנו שיירה במסלול עקיף, הגענו לאתר המיועד בהילרסלבן, ושם הועברה האחריות לממשל הצבאי האמריקאי להמשך טיפול.

בתחילה הם עברו דילוז (חיטוי מכינים). גופם ובגדיהם היו נגועים לגמרי בכינים, ולכן פיזרו עליהם הרבה DDT. הפשיטו אותם מבגדיהם, הבגדים נשרפו, נתנו להם מקלחת, ולאחר מכן סיפקו להם ביגוד מתאים, שחלקו הובא על ידי תושבי פארסלבן.

לאחר שהתמקמו בסביבה החדשה, קיבלו טיפול רפואי מתאים לפי הצורך, והוזנו במזון מספיק אך בהקצבה; בהמשך עברו תהליכי רישום והכנה לחזרה למולדתם.

אולם רבים מן היהודים היו מפולין, רוסיה, הונגריה ומדינות מזרחיות נוספות. לאחר הרס מוחלט של בתיהם, אובדן משפחותיהם והסיכוי להגיע לשלטון רוסי, רבים פחדו מאוד מן העתיד. רובם בחרו להישאר בגרמניה או להשתקע במדינות מערב אירופיות אחרות. בסופו של דבר רבים היגרו לפלשתינה, למדינות בדרום אמריקה (לרבים היו דרכונים), לאנגליה, קנדה ולארצות הברית.

בשלב זה חזרתי לתפקידי המקוריים עד סוף המלחמה, המשכנו בחובות הכיבוש בארץ ההרוסה הזו, ולבסוף שבתי לארצות הברית באוגוסט 1945.

בשישים השנים שלאחר מכן כמעט לא חשבנו על הקורבנות הללו. הנחנו שהם בידיים טובות ויתחילו חיים חדשים אי שם בעתיד. גם לנו היו בעיות — היינו אמורים להישלח לזירה הפסיפית להמשך המלחמה שם, ואז „לחזור הביתה” ולהמשיך את חיינו מהמקום שבו נעצרו 4–5 שנים קודם לכן. היינו עסוקים בעבודה ובהקמת משפחות.

קפיצה קדימה 62 שנים:

במקרה קיבלתי הודעת דוא״ל מחבר שהציע שאבדוק אתר מצורף. מסקרנות פתחתי את האתר ונדהמתי ממה שראיתי (http://hfcsd.org/ww2/).

האתר נקרא „The World War II Living History Project” ובו כתבה עם כותרת משנה „A Train Near Magdeburg” — נשמע מוכר.

נראה שמורה בשם מאט רוזל, בבית הספר Hudson Falls ליד אלבני, ניו יורק, ארגן פרויקט על השואה, והפרק הזה היה חלק ממנו. הסיפור שסופר על ידי שני ותיקי גדוד הטנקים 743 השתלב היטב עם זיכרונותיי.

באתר צורפו גם כמה הודעות דוא״ל מניצולים, אך אחת במיוחד תפסה את עיניי — הודעה מבת של ניצולה. זה סקרן אותי מאוד, כי אמה, ג׳ין (לבית גוסיה ויינסטוק), שהייתה נערה בת 15, יחד עם הוריה, היו ניצולים של „רכבת המוות מברגן־בלזן”. היא והוריה היו בין אלה שהובלתי בשיירה להילרסלבן. אחר כך עברו ללייז׳ ואז לבריסל בבלגיה למספר שנים, ובהמשך היגרו לארצות הברית והתיישבו בברוקלין, ניו יורק.

בערך בשנת 1950 ג׳ין נישאה לסול לזינגר, שישה חודשים אחרי שפגשו זה את זה — והוא היה ותיק הדיוויזיה ה־30. זה מה שסקרן אותי.

יצרתי קשר עם ליזט, הבת, בדוא״ל, ואז שוחחנו בטלפון והיא סיפרה בקצרה על מסע חייהם של הוריה. אחר כך התקשרתי להורים, ג׳ין וסול, וניהלנו שיחה יפה ומלמדת, שבה כל אחד מאיתנו סיפר את גרסתו לאירוע „רכבת המוות” באפריל 1945.

סול שירת בצבא ארצות הברית ושובץ לדיוויזיה ה־30 כתגבור באוגוסט 1944. הוא נפצע קשה ליד אסן באוקטובר 1944 במהלך מערכה, לא שב לדיוויזיה, הוחזר לארצות הברית ושוחרר. הוא לא ידע על ארגון הוותיקים של הדיוויזיה ה־30 עד אותו זמן.

כעת מאט רוזל נמצא בקשר עם כמה ניצולים נוספים ומראיין כל אחד לעומק. הוא ארגן מפגש של ניצולים ומשחררים בספטמבר האחרון, ואולי ייקבע מפגש נוסף בעתיד הקרוב.

יש בזה אירוניה: אחרי יותר מ־60 שנה, מצאתי את עצמי בקשר עם ניצולת שואה שסייעתי לה להתחיל חיים חדשים בשנת 1945…

וגם ניצול נוסף ממגדבורג, גרמניה — ארנסט קאן — שנכלא כעובד כפייה במפעל תחמושת בעיר.

כמה עוד ניצולים יש שם בחוץ ששוחררו על ידי הדיוויזיה ה־30 והיחידות הנספחות? אולי לעולם לא נדע.

אני עובד כעת עם מאט רוזל כדי לנסות לארגן מפגש נוסף במרץ הבא, כדי להביא יחד ניצולים, משחררים ואולי עוד קורבנות שיימצאו בחודשים הקרובים. אנחנו כבר בגיל שבו הזמן אוזל — הזמן קריטי.

פרנק וו. טאוורס © 2008
30th Inf. Div. Veterans of WWII

אני מעבירה אליכם את ברכתם ותודתם של כל אנשי ישראל, ובפרט של משפחתי. אנחנו אסירי תודה לעם האמריקאי, ובמיוחד לחיילים האמריקאים, שנסעו אלפי קילומטרים כדי להציל את אנשי אירופה — ובכלל זה גם אותנו. חלק מאבותיכם שילמו בחייהם הצעירים כדי להציל אנשים שהיו זרים להם לחלוטין. איזה קורבן היו מוכנים להקריב.

לפני כשנה חגגה העיירה הגרמנית דרזדן־פירנה את יום הולדתה ה־60 של מדינת ישראל. במשך שלושה ימים כ־1,800 אנשים שרו, רקדו וסיפרו סיפורים על ישראל. אני, כאמנית שואה, הוזמנתי לשאת דברים ולהציג את ציוריי. בנאומי אמרתי לאנשים שישראל חייבת את קיומה לניסים. עצם העובדה שהיום גרמניה חוגגת את יום הולדתה ה־60 של ישראל היא נס. רק 63 שנים קודם לכן ניסו הגרמנים להשמיד 11 מיליון יהודים בכל דרך אפשרית — מהר וביעילות קטלנית. הם השתמשו בכל אמצעי זמין: גז, רעב, צעדות מוות, הזרקת טיפוס וחיידקים אחרים, כליאה בקרונות רכבת ללא מים, מזון ושירותים. אותנו רצו להשליך לנהר האלבה, ואם לא היו החיילים האמיצים האלה — הם היו מצליחים. ואני שרדתי — אולי כדי לצייר ולתעד, ולספר את סיפורי לכל הצעירים שאני פוגשת, כדי שיספרו לדור הבא שהם פגשו אותי, ושהשואה אכן הייתה ברברית בדרכים שאי אפשר לתאר, בדרכים שהמוח האנושי מתקשה לתפוס.

לשרוד את התופת הזו לא היה פשוט. זה היה כמו לרכוש השכלה או מקצוע — תהליך שנמשך שנים ונעשה בשלבים — עד שלבסוף מקבלים „תעודה”. רק שאני לא יודעת איזו „תעודה” מגיעה לי. אני זוכרת איך הסתכלתי על אבא שלי אחרי שגילחו את זקנו בסוף 1941. הייתי אז רק בת שמונה. הוא לא יכול היה להביט בנו, כי הבין ופחד בליבו. לקחו אותו ואת ארבעת אחיי הבכורים ואת כל הגברים היהודים בהונגריה לחזית הרוסית לעבודות כפייה ולמשימות מסוכנות ומשפילות. פתאום התייחסו אלינו כאל „יהודים מסריחים”. ילדים לא־יהודים רדפו אחרינו וצעקו שנלך לפלשתינה. אבל כידוע, הבריטים שלטו בפלשתינה וכבר אז לא רצו לפגוע ביחסיהם עם הערבים, ולא אפשרו לנו להגר לישראל ולהציל את עצמנו.

ב־1944 רוב יהדות אירופה כבר הושמדה. יהדות הונגריה נרדפה וסבלה מן המלחמה, מן הסנקציות הממשלתיות נגד יהודים ומן הצעירים שהתהפכו נגדם ברחובות. ואז הצבא הגרמני נכנס להונגריה ומיד גזר חוקים חדשים: היינו חייבים לענוד טלאי צהוב; היינו חייבים למסור את כל חפצי הערך שלנו, ואם לא — הם היו מוצאים ולוקחים בכוח. הם היו חייבים למהר, כי הם היו צריכים להשמיד 800,000 יהודים בחמישה שבועות. הייתי בת אחת־עשרה ובוגרת לגילי. שמעתי את הלחישות של השכנים ולצערי הבנתי.

החישוב היה כך: בכל יום צריך היה לשלוח לאושוויץ כ־20,000 איש — 5–6 רכבות בכל יום. זו הייתה עבודה קשה, אבל בוצעה ביעילות רבה, כי הם הצליחו להשמיד 535 אלף אנשים ב־41 יום. כך זה נעשה: אספו אותנו מחוץ לעיר דֶבְּרֶצֶן במפעל לבנים. היו שם 4 ברזים ו־4 שירותים ל־40,000 איש. הכריחו אותנו לחפור בור גדול באדמה לשירותים. התחלתי לדמיין שהם ירצחו אותנו שם במקום. רק פעם אחת נתנו לנו אוכל — בשר חזיר. אבינו, שהיה דתי מאוד, הורה לנו לאכול כדי לשרוד ולהישאר בני אדם טובים ויהודים טובים. אחר כך היינו המשלוח הראשון לאושוויץ.

בקרונות הרכבת שבהם נסענו כחודש עשיתי את המעבר לבגרות. במסע הראשון היינו 96 אנשים נעולים במשך 10 ימים. זה היה בתחילת יולי, ללא מים וללא שירותים, וחם כמו בגיהינום. לכולנו היה חום. בגבול פולין גילו שאנחנו ברשימה הלא נכונה, ושאלו את אייכמן מה לעשות איתנו. הוא אמר שאין מקום באושוויץ כי הוא „מלא מדי” — וכך ניצלנו ממוות מידי. כך נשלחנו למחנה החיטוי שטרסהוף ומשם לעבודות כפייה באוסטריה. בשטרסהוף היו מאות נשים וילדים. היינו ערומים שלושה ימים. חלק מהנשים היו בהריון, חלקן דיממו על רגליהן, וראשיהן מגולחים. הייתי בת אחת־עשרה ומעולם לא ראיתי נשים בהריון עירומות. חשבתי שכולן בהריון. הן נשלחו בחזרה לאושוויץ להשמדה.

נשלחנו לעבודות כפייה בעיירה היידנרייכשטיין. אחיי חפרו תעלה לכבל חשמל. אני עבדתי בחווה מבוקר עד חושך. נתנו לנו פרוסת לחם אחת וצלחת מרק לפתות בכל יום. אבל למדתי לגנוב. הצלחתי לגנוב תפוחי אדמה מן השדה וגם מן החזירים. אחרי זמן קצר אבא שלי מת מרעב ומהשפלה. זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי כילדה. אחרי שאבי מת, לא בכיתי שישים שנה. אחי אליעזר בנה ארון. האיכר השאיל לנו את עגלתו בלי השור. דחפנו את העגלה עם אבינו המת אל בית הקברות הנוצרי. ליד הקבר אמרה אמא שלי: כשכל זה ייגמר וכשנגיע ליעד הסופי שלנו, נוציא אותו מכאן, כי לא ראוי שישראל גוטדינר הכהן לא ייקבר בבית קברות יהודי. אמא גם הסבירה לקצין האס־אס האחראי שלפי המנהג היהודי צריך עשרה גברים כדי לומר קדיש — והוא אכן הביא עשרה גברים יהודים ממחנות אחרים. אשה של איכר אוסטרי הייתה נותנת לנו לחם פעמיים בשבוע. כך קיבלנו תקווה שלא כולם היו רוצחים.

בכל יום עברו בשמיים מפציצים אמריקאים רבים ומילאו אותנו תקווה — ניצוצות האור מן הפצצות היו ניצוצות של תקווה בשבילנו. בלילה באו מפציצים רוסים והאירו את השמיים ב„נרות סטלין”. מהיידנרייכשטיין הועברנו למחנה עבודה אחר בגְרוֹסִיקְהַרְץ, שם היה מפעל מצנחים.

מגרוסיקהרץ נשלחנו שוב למחנה חיטוי. שוב היינו שלושה ימים עירומים. הפעם אבא כבר לא היה איתנו, והיינו רזים מאוד. בסוף נובמבר היה קר מאוד. לבסוף נתנו לי סמרטוטים, נעל עקב שחורה של אישה אחת ונעל אדומה של ילדה ברגל השנייה. דמיינו את הסבל ללכת כך חצי שנה. בנעליים האלה צעדתי למחנה ברגן־בלזן ב־2 בדצמבר 1944. בנעליים האלה קפאו רגליי במסדרים של שעתיים עד חמש. „והם הולכים בעפר” היה הציור הראשון שציירתי בנושא.

בברגן־בלזן סיימתי את „אוניברסיטת החיים”. היה כפור. כמעט שלא היו לנו בגדים. ישנתי על דרגש צר עם אחותי מַטִי ובנה בן השנתיים וחצי. בכל בוקר נמצאו מתים על הדרגשים. „דרגשים של מוות” הייתה העבודה השנייה שלי, ורק אז הבינו אנשים את כוונתי.

כשהחלו להיערם ערימות מתים, אנחנו הילדים הימרנו מי ימות מחר ומי מחרתיים. גם אני — בת אחת־עשרה וחצי — כבר הייתי „זקנה”. בתמימות נתתי לאחותי שושנה לחצי־יום הולדתה ה־13 חצי ממנת הלחם שלי.

גם אם אצייר כל חיי לא אוכל לתאר את הסבל, ובמיוחד את הסירחון. ניסיתי לגעת בפחד, ברעב, בלכלוך, בחוסר תקווה ובייאוש. הייאוש היה המסוכן ביותר. למרות הכול ניסינו לדחוק ייאוש ולהתלוצץ, אף שגופנו היה מכוסה כינים ופצעים. אמא אמרה שלא תרצה שיובילו אותה ערומה על עגלת המתים; היא תלך ברגל אל המשרפה. בהפסקות עמדתי ליד הגדר והסתכלתי בגופות עם פיות פעורים, ותהיתי מה עוד רצו לצעוק.

בימים שבהם כולם נלחמו על עוד רגע לחיות, אמא עמדה במקום חלוקת המרק והתחננה שאנשים יתנו ולו כף אחת, וכך הצליחה להציל כמה מן הגוססים.

בערב 6 באפריל 1945 שמענו את פעמוני הישועה: רעם התותחים. אבל למענינו היו תוכניות אחרות: הם הזריקו לנו טיפוס. שוב צעדנו לקרונות רכבת וננעלנו לשבוע. שתלו חומר נפץ באחד הקרונות כדי שיוכלו לפוצץ את הרכבת. נשים מן הכפר הביטו בנו מן החלונות — לא מצאתי בעיניהן אנושיות. מצאנו מעט לפתות ליד הקרונות; אחרת לא היינו שורדים.

מטוסי קרב אמריקאים ליוו אותנו. הם לא ידעו מה יש ברכבות. הם הפציצו אחת מהן; ארבעת אלפים ברחו. תושבי הכפרים סביב רצחו אלפים במקלות ובקלשונים שבוע לפני השחרור — מרצון. כמה רוע. האם אנשים כאלה יכולים להשתנות?

אי אפשר לתאר את השחרור. הלב והמחשבה היו קפואים ולא יכלו לשמוח מיד. פחדנו שהרוצחים יחזרו. אבל החיוכים החמים והאמפתיה של החיילים היו בלתי נתפסים. אהבה וחמלה זרמו מהם. היום, כשאני כותבת, אני עדיין רוצה להודות למלאכים האלה שנתנו לנו חיים.

אחרי שלושה חודשים מצאנו את עצמנו בארץ ישראל. כשהרגשתי שהסכנה רחוקה, הלב והמחשבה הפשירו. הבנתי שבגיל בת־מצווה קיבלתי מתנה: חיים. רציתי לרוץ ולצעוק „אני חיה”. מיד למדנו עברית והתפללנו. כל בוקר עם הזריחה עמדתי והתפללתי כדי להודות על החיים.

והיום אני עומדת כאן ומודה — כי בזכותם אני וכל העם בישראל יכולים לחיות כעם חופשי. הקמנו משפחה ישראלית בריאה — אני ובעלי אורי — ויש לנו ילדים ונכדים, וכולנו יודעים שחיינו בזכות אותם חיילים אמיצים.

תודה למאט רוזל ולמי שסייעו לו על היוזמה. ולבסוף: להרוג זה עניין טכני שמלווה ברוע ושנאה — אבל אהבה נותנת לנו כנפיים.

עם ישראל מאחל לכם שנה טובה ומבורכת.

קראתי את הנאום בעברית; חשוב שהעברית תישמע בכל העולם, גם כאן. העברית קמה לתחייה עם שוב העם היהודי למולדתו.